לא אהבתי את התגובה ההיסטרית נוכח דבריו של מח"ט הצנחנים – אהרון חליוה.
גם בדברים שיצאו מפיו של מפקד - לא פוליטיקאי – לא מצאתי ולו שמץ של האשמה אישית כלפי חיילי ישיבות ההסדר. הדברים נאמרו נגד המסלול, לא נגד האנשים וכרכו בכפיפה אחת מסלולים דומים שאינם דתיים – כגון מסלול הנח"ל ואחרים. יתרה מכך – גם בשעת כעסו הסביר המח"ט שהוא רוצה את חיילי ההסדר זמן ממושך על מנת שיצאו לתפקידי פיקוד משמעותיים – כלומר תוכן דבריו אומר את ההיפך ממה שניסו לייחס לו.

בא מפקד בצה"ל, אומר שהמסלול הזה אינו נותן את התפוקה שהוא זקוק לה ומוסיף שלדעתו יש כאן גם בעיה ערכית – מדוע חלק מן החיילים משרתים בצבא הרבה פחות.
ככול הנראה, אדם בתפקיד ציבורי, ואפילו מפקד שדה מול חייליו, צריך להשתמש בסגנון קצת שונה – אולם נראה שהעלבון שתקף את ראשי הציונות הדתית, אינו נובע רק מסיבות סגנוניות.

כשסיימתי את לימודי בישיבה התיכונית, התגייסתי לשירות רגיל. מעולם לא הייתי 'עילוי' גדול בלימודי הקודש, ומשהו מדבריו של חליוה – דחף אותי כבר אז לשרת ככול עם ישראל. במהלך שירותי פרצה מלחמת שלום הגליל, ורוב חברי שנהרגו באותה מלחמה, באו דווקא מקרב מתגייסי ישיבות ההסדר. שנים רבות תהיתי אם בחרתי נכון. מבחינת הזמן שנתתי לצבא – אמנם נתתי יותר, אך ביום הפקודה, הם היו בחזית ועוד איך. יש בצה"ל זמן מבוזבז בשפע – אולי המדד הפשוט של הזמן, אינו המדד הנכון? הנה חברי שבהסדר גם מסרו נפשם ככול עם ישראל וגם מילאו כרסם ש"ס ופוסקים.

ברבות השנים בשלה אצלי תפיסה שונה, הן לגבי צה"ל והן לגבי ההסדר. כל רעיון גיוס החובה, נתפס אצלי כיום כרעיון בעייתי מאוד מבחינה מוסרית ובלתי יעיל בעליל מבחינת התפוקה הביטחונית. השיטה הקיימת נובעת משיקולים פוליטיים היסטוריים. אתוס הביטחון עודנו האתוס המכונן של החברה הישראלית ומי שמחזיק במפתחות הגיוס הוא השולט. דוגמה בולטת לעניין זה בימנו הוא השימוש המגוכח שנעשה בצה"ל בכדי לקדם גישות פמיניסטיות. בצבאות ארה"ב ואנגליה כבר הבינו ששילוב בנות בחילות השדה פוגע קשות בצבא וירדו מרעיון העוועים הזה. בישראל ממשיך הצבא לשמש כלי אידיאולוגי בידי הכוחות החזקים בחברה – ולעזאזל הביטחון. עוד לא נמצא שום קצין אמיץ שיעז לומר על שירות הבנות או הבדואים – את מה שאמר חליווה על ישיבות הסדר. האומץ הציבורי של קציני צה"ל, עמד תמיד ביחס הפוך לאומץ שהם יודעים להפגין בשדה הקרב. להתגולל על מי שהתקשורת אוהבת לשנוא – לא מצריך אומץ רב.

גם בעניין ישיבות ההסדר התגבשה אצלי דעה שונה. כששר הביטחון הוציא את ישיבת הר ברכה מן ההסדר בשל תפיסתו התורנית של ראש הישיבה, הפכה הבעיה התיאורתית – למציאות. כלומר מדובר בישיבות בהן מותר ללמוד וללמד אך ורק את מה שהמדינה מתירה. איש לא העלה בדעתו להפסיק את תקציבה של אוניברסיטה בשל פעילות בוגדנית של חלק מן המרצים בה. שם, החופש האקדמי עומד מעל המדינה. לא כך בישיבות ההסדר. כשאות אחת חסרה מספר התורה – הוא נפסל. כשנמחקה ישיבת הר ברכה, נמחקה בישיבות ההסדר הרבה יותר מאות וכולן צריכות היו לעזוב את ההסדר בו במקום.

העלבון שתקף את ראשי ההסדר נוכח דבריו של חליוה, הוא נשקו של החלש. חלש חברתית וחלש מוסרית. גם הציונות הדתית מנסה להשתמש בצבא בכדי להשתלב באתוס הביטחון. אולם כשהיא עושה זאת מתוך היבדלות והתבטלות, תוךחיפוש לגיטימציה אצל אוחזי מפתחות האתוס הקיימים - הדבר לא יצלח. דבריו של חליוה מקפיצים את ראשיה, לא בשל תוכן הדברים אלא פשוט משום שהעז לומר בפשטות – "ככה אתם לא שווים לי".

 פורסם במקור ראשון

מאמרים נוספים בנושא חברה כל מאמריו של משה פייגלין

תרום לבחירת משה פייגלין